פסק-דין בתיק ע"ר 42109-07-12

לפנינו ערעור על החלטת כב' הרשמת עדי ריכטמן מיום 10.7.12, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, אם וככל שייפסקו לטובת המערערת.

להלן עובדות הרקע הרלוונטיות לערעור:

א.        המשיב, תושב העיר שכם שברשות הפלסטינית, הגיש נגד המערערת תביעה במסגרתה ביקש לחייב את המערערת בתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות נוספות הנובעות מתקופת עבודתו הנטענת אצל המערערת ומסיומה.

ב.         במסגרת התביעה הגישה המערערת בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו. זאת, בנימוק כי בין הצדדים כלל לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, המערערת כלל אינה מכירה את התובע ומעולם לא העסיקה אותו, כי התביעה לגופה מופרכת וחסרת כל ביסוס, ובשל העובדה כי המשיב תושב העיר שכם ומשכך לא יהיה בידה להיפרע ממנו באם תביעתו תדחה.

ג.         ביום 10.7.12 ניתנה החלטת כב' הרשמת ריכטמן:

"לא מצאתי להשית על הת' הפקדת ערובה לאור תגובת ב.כ.".

ד.         החלטה זו הינה מושא הערעור הנוכחי.

במסגרת הערעור דנן טוענת המערערת, כי שגתה הרשמת בקביעתה שלא לחייב את המשיב בהפקדת ערובה. לטענת המערערת, סיכויי התביעה קלושים, שכן המשיב לא

הביא ולו ראשית ראיה לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. כמו כן, קיים חשש רב בדבר העדר יכולת להיפרע מהתובע כתושב השטחים. כך גם לא קיימות במקרה דנן כל אלטרנטיבות להפקדת ערובה- לא נטען וממילא גם לא הוכח כי למשיב קיימים נכסים בישראל.

לאור כל האמור בקשת המערערת היא, לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

לדעת המשיב, יש להותיר את החלטת הרשמת על כנה. הטלת ערובה על המשיב משמעותה הכשלת המשיב מהמשך ניהול תביעתו. יש ליתן לתובע את יומו בבית הדין, ולאפשר לו להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים וכן את הזכאות לתשלום העילות המפורטות בכתב התביעה. המשיב טוען כי על פי הפסיקה, אין כל עילה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה. הוכחה ראשונית של סיכויי התביעה תפחת ממשקלה, שעה שמדובר בזכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה.

הכרעה :

סוגיית הערובה להוצאות הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 אשר קובעת כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו אומצה בבתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

בפסק הדין בעניין פתחי אבו נאסר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר - סיינט פטר מיום 6.7.03, להלן: "עניין נאסר"), התווה בית הדין הארצי את הקריטריונים לחיוב תובע בהפקדת ערובה תוך אבחנה בין תושב ישראל, תושב שטחים ותושב זר. ביחס לעובדי הרשות הפלסטינאית נקבע בעניין נאסר, כי אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות הפלסטינאית וכי  יש לבחון כל מקרה לגופו.

כן נקבע בעניין נאסר, כי מהפן האחד "כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולו ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה".

ומהפן השני "נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי 'טובים סיכויי התביעה', ולו לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו".

לגופו של עניין, לאחר שבחנו את כתב הערעור, תגובת המשיב וסיכומי הצדדים, מצאנו כי יש מקום לקבל את הערעור בחלקו ולחייב את המשיב בהפקדת ערובה מדודה, זאת מהנימוקים הבאים: